לילה. אני שוכב במיטה, ומתבונן דרך החלון בכוכבים שבשמיים. חגורת אוריון יפה ובהירה כתמיד. שלושה כוכבים מסודרים בקו ישר כמעט לגמרי. אני מהרהר בקדמונים, שראו שהכוכבים מסודרים בצורה מסוימת והניחו ש"מישהו שם אותם" כך בכוונה – שהכוכבים לא מפוזרים סתם כך בצורה אקראית בשמיים, אלא שיש לסידור שלהם משמעות וסיבה, ולא סתם, אלא משמעות שרלוונטית לבני האדם. אני נפעם שוב מכך שגם היום, למרות כל הידע שרכשנו מאז, על אף כל המיתוסים שניפצנו, יש עדיין אנשים שמנסים בכוח למצוא סדר, תכנון ומשמעות כלשהי בדברים שנוצרו באופן אקראי, לא מכוון.

כאשר אני מסתכל על כוכב, אני לא רואה סתם נקודה בהירה בשמים. אני רואה כור היתוך גרעיני ענקי, שאף בן אנוש לא יכול לתפוס באמת את גודלו ואת כמות האנרגיה שהוא מייצר. אני יודע כיצד הוא נוצר, אילו תהליכים מקיימים אותו, ויכול לחזות מה יהיה גורלו בעתיד. עם ציוד פשוט יחסית, אני יכול למדוד את המרחק שלו מכדור הארץ, להעריך את גילו, ואפילו לדעת מאילו חומרים הוא מורכב. עם קצת מתמטיקה אני יכול להבין ולפתור את המשוואות המתארות את פעולתו ואת תנועתו בצורה מדויקת למדי בכל נקודה בזמן. בשבילי הכוכב אינו סתם חפץ מסתורי ובלתי מושג בשמיים; הוא ידיד קרוב ומוכר, שאפשר לבלות חיים שלמים בחקירתו, ובסופו של דבר אולי אף להבין אותו בצורה מוחלטת, כאילו היה לא יותר מלהבה זעירה של נר שאני מחזיק בכף ידי.

יש אנשים שחושבים שהמדע הוא משעמם, או שאין לו שום נגיעה לחיים שלהם. אחרים פוסלים תיאוריות מדעיות נפלאות, שמלמדות אותנו כל כך הרבה על היקום ועל עצמנו, רק משום שהן סותרות את המיתוסים העתיקים והפשטניים בהם הם מוצאים משמעות אנושית, רגשית. אני כל כך מרחם על האנשים האלה. החיים שלהם ארציים, מוגבלים; הם מכירים רק את מה שהמוח האנושי מסוגל להבין ולפרש בצורה נאיבית, פרימיטיבית, ללא הכלים המודרניים שהמדע מספק ומאפשרים להרחיב את גבולות התפיסה שלנו מכל בחינה אפשרית. ואני, אני מסוגל להגיע – באמצעות המדע – עד הכוכבים.

•