מגע ידייך צורב.
הוא כמו ברזל מלובן.
כמו גחלים שלוחשות
על הסוף שעומד לבוא.

את מחבקת אותי, ואני מרגיש לכוד
בחיבוקה של קוסמת, של מכשפה.

ליבי דופק כל כך חזק,
אולי זה העצב
שמתדפק על דלתי.

השמש זורחת, שורפת את עורך,
או אולי כבר שקעה,
ליבי משופד על סכין מילותייך.
המתכת קרה, הניצב שבור,

הדם נשפך למעלה, אל השמיים,
נספג באוויר, או פשוט הופך לזהב,
חוקי הפיזיקה אינם תקפים
עבור מי שאוהב באמת.

ואת לבד, את אחת עם השמיים,
מעופפת בין ענני השקר כציפור דרור.
את סוף סוף חופשיה.

אך בלגן וטירוף מתמזגים בבילבול.
והארץ תוהו ובוהו, וחושך על פני אהבתנו.
ותאמרי: תהא האפלה. ואני טובע בה.

כבר לא מנסה לעצור את הדמעות.
הן זורמות, מכתימות את חולצתך,
אך לא חודרות פנימה, אל ליבך, אל צלעך,
אל החלק שבך שפעם היה שלי.

אלא שהדמעות לא יגרמו לך לחזור.
היי שלום, קול הרגש שלי.
אקבל כעת אל חיקי את קול הדממה.

•