כשתיפגשו, אל תיגע בה
ואל תחבק אותה
ואל תעביר את ידך בשערה הכבשתי
ואל תנשק אותה
כי אסור.

ואל תגיד לה כמה היא יפה,
(גם עם משקפיים)
ואל תזכיר לה כמה כיף לכם ביחד
ואל תמנה בפניה את כל הדרכים
שבהן אתם גורמים אחד לשניה להיות מאושרים.

ואל תספר לה כמה התגעגעת
ואיך הלב שלך נצבט בכל פעם שראית את שמה,
ואל תנסה לשכנע אותה שזה אפשרי למרות הכל,
ושהיא רק צריכה להפסיק לפחד
ולעשות איתך לאט-לאט צעדים קטנים-קטנים.

אין צורך שתזכיר לה את כוח המשיכה שפועל בין שני גופים,
ואת החשמל שזורם בין מטענים מנוגדים,
ואיך שני חלקיקים זעירים
יכולים, ביחד, ליצור אנרגיה של פיצוצים גרעיניים.
(היא כבר יודעת, יש לה מבחן בעוד כמה ימים.)

אז רק תגיד לה איזה יום יפה היום,
וש- זה בעצם אחד,
ושבאלגברה הלך די טוב.
אולי תספר לה אנקדוטות מהשבוע שחלף,
והכל יהיה בדיוק כפי שהיה תמיד.

ותזכיר לה איזה כיף שיש חופש סוף סוף
ואפשר לעשות כל מה שרוצים
בלי להיות כבולים במסגרות.
(ואולי רק פעם אחת תיגע לה ביד
כאילו בטעות.)

מגע ידייך צורב.
הוא כמו ברזל מלובן.
כמו גחלים שלוחשות
על הסוף שעומד לבוא.

את מחבקת אותי, ואני מרגיש לכוד
בחיבוקה של קוסמת, של מכשפה.

ליבי דופק כל כך חזק,
אולי זה העצב
שמתדפק על דלתי.

השמש זורחת, שורפת את עורך,
או אולי כבר שקעה,
ליבי משופד על סכין מילותייך.
המתכת קרה, הניצב שבור,

הדם נשפך למעלה, אל השמיים,
נספג באוויר, או פשוט הופך לזהב,
חוקי הפיזיקה אינם תקפים
עבור מי שאוהב באמת.

ואת לבד, את אחת עם השמיים,
מעופפת בין ענני השקר כציפור דרור.
את סוף סוף חופשיה.

אך בלגן וטירוף מתמזגים בבילבול.
והארץ תוהו ובוהו, וחושך על פני אהבתנו.
ותאמרי: תהא האפלה. ואני טובע בה.

כבר לא מנסה לעצור את הדמעות.
הן זורמות, מכתימות את חולצתך,
אך לא חודרות פנימה, אל ליבך, אל צלעך,
אל החלק שבך שפעם היה שלי.

אלא שהדמעות לא יגרמו לך לחזור.
היי שלום, קול הרגש שלי.
אקבל כעת אל חיקי את קול הדממה.

לילה. אני שוכב במיטה, ומתבונן דרך החלון בכוכבים שבשמיים. חגורת אוריון יפה ובהירה כתמיד. שלושה כוכבים מסודרים בקו ישר כמעט לגמרי. אני מהרהר בקדמונים, שראו שהכוכבים מסודרים בצורה מסוימת והניחו ש"מישהו שם אותם" כך בכוונה – שהכוכבים לא מפוזרים סתם כך בצורה אקראית בשמיים, אלא שיש לסידור שלהם משמעות וסיבה, ולא סתם, אלא משמעות שרלוונטית לבני האדם. אני נפעם שוב מכך שגם היום, למרות כל הידע שרכשנו מאז, על אף כל המיתוסים שניפצנו, יש עדיין אנשים שמנסים בכוח למצוא סדר, תכנון ומשמעות כלשהי בדברים שנוצרו באופן אקראי, לא מכוון.

כאשר אני מסתכל על כוכב, אני לא רואה סתם נקודה בהירה בשמים. אני רואה כור היתוך גרעיני ענקי, שאף בן אנוש לא יכול לתפוס באמת את גודלו ואת כמות האנרגיה שהוא מייצר. אני יודע כיצד הוא נוצר, אילו תהליכים מקיימים אותו, ויכול לחזות מה יהיה גורלו בעתיד. עם ציוד פשוט יחסית, אני יכול למדוד את המרחק שלו מכדור הארץ, להעריך את גילו, ואפילו לדעת מאילו חומרים הוא מורכב. עם קצת מתמטיקה אני יכול להבין ולפתור את המשוואות המתארות את פעולתו ואת תנועתו בצורה מדויקת למדי בכל נקודה בזמן. בשבילי הכוכב אינו סתם חפץ מסתורי ובלתי מושג בשמיים; הוא ידיד קרוב ומוכר, שאפשר לבלות חיים שלמים בחקירתו, ובסופו של דבר אולי אף להבין אותו בצורה מוחלטת, כאילו היה לא יותר מלהבה זעירה של נר שאני מחזיק בכף ידי.

יש אנשים שחושבים שהמדע הוא משעמם, או שאין לו שום נגיעה לחיים שלהם. אחרים פוסלים תיאוריות מדעיות נפלאות, שמלמדות אותנו כל כך הרבה על היקום ועל עצמנו, רק משום שהן סותרות את המיתוסים העתיקים והפשטניים בהם הם מוצאים משמעות אנושית, רגשית. אני כל כך מרחם על האנשים האלה. החיים שלהם ארציים, מוגבלים; הם מכירים רק את מה שהמוח האנושי מסוגל להבין ולפרש בצורה נאיבית, פרימיטיבית, ללא הכלים המודרניים שהמדע מספק ומאפשרים להרחיב את גבולות התפיסה שלנו מכל בחינה אפשרית. ואני, אני מסוגל להגיע – באמצעות המדע – עד הכוכבים.

והמחשבה הזאת מפחידה אותי הרבה יותר מהחלום.